אילו אסטרטגיות ניהול זמן וטכניקות מבחן מומלצות ביום הבחינה עצמו?

הזמן בכל פרק מוקצב מראש ואינו ניתן להעברה לפרק הבא, ולכן הדבר הראשון שכדאי לאמץ הוא אסטרטגיית דילוגים. עברו תחילה ברפרוף על כל השאלות בפרק, ענו מיד על אלה שברורות ובטוחות, ודלגו על שאלות ארוכות או מתקילות. רק אחרי שהנקודות ה"בטוחות" כבר נענו, חוזרים לשאלות המורכבות עם יתרת הזמן שנשארה.

חשוב לזכור שבתוך אותו פרק אפשר לנוע חופשי בין השאלות — לסמן שאלה ולחזור אליה מאוחר יותר — אבל ברגע שהטיימר של הפרק מסתיים, אי אפשר לחזור אליו יותר ואי אפשר גם "לקפוץ קדימה" לפרק הבא לפני הזמן. המשמעות המעשית היא שכל האסטרטגיה חייבת להתנהל בתוך גבולות הפרק הנוכחי בלבד.

בפרק הבנת הנקרא כדאי להימנע מקריאה מלאה ואיטית של הקטע מתחילתו ועד סופו לפני שניגשים לשאלות. עדיף לקרוא ברפרוף כדי לתפוס את הרעיון המרכזי, ואז לגשת לשאלות ולסרוק חזרה בטקסט בחיפוש אחר מילות מפתח — תאריכים, שמות, מונחים בולטים — כדי לאתר את המידע הרלוונטי במהירות.

הטכניקה הזו חשובה במיוחד כי כל פרק הבנת הנקרא מבוסס על קטע אקדמי אחד בלבד וחמש שאלות עליו, בזמן מוגבל שכולל גם את הקריאה עצמה. מי שמנסה "להבין הכול" במעבר הראשון בדרך כלל נשאר בלי מספיק זמן לענות על כל השאלות, גם אם הוא היה מסוגל לענות עליהן נכון.

באמירנט אין הפחתת נקודות על תשובה שגויה, ולכן אסור בתכלית האיסור להשאיר שאלה ללא מענה — תשובה ריקה מבטיחה אפס נקודות. אם אין ודאות מלאה, כדאי להשתמש בשיטת האלימינציה ולפסול לפחות שתי אפשרויות שברור שאינן מתאימות.

הזמן שנחסך בפרק אחד לא עובר לפרק הבא, ולכן אין שום תועלת במהירות מיותרת רק כדי "לחסוך" זמן — הוא פשוט יאבד. עדיף לנצל את מלוא הזמן שנותר בכל פרק לבדיקה חוזרת של שאלות שסומנו כלא בטוחות.

יש נבחנים שממהרים לסיים פרק מוקדם מתוך תחושה שהם "מרוויחים זמן" למבחן כולו, אבל בפועל זה רק מגדיל את הסיכוי לטעויות פזיזות בלי שום רווח בהמשך. גישה נכונה יותר היא לתכנן מראש כמה זמן מוקצב לכל שאלה בפרק, ולהשתמש בכל דקה שנשארת לבדיקה חוזרת ולא לסיום מוקדם.